סיפור חייו, שנה אחר שנה.

מרדכי ויינשטיין, לימים גזית, נולד באיסטנבול ב־5 בספטמבר 1922, למשפחה יהודית שמוצאה מאוקראינה. את השם העברי בחר לימים, כך מספרים במשפחה, בהשראת אבני הגזית של ירושלים: האבן המסותתת שהכיר בלימודי הארכאולוגיה. אחיו שלמה אימץ את השם אחריו. הוריו היו ציפורה ואפרים; אחיו הצעיר שלמה היה לימים ראש אגף המודיעין של צה״ל ונשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אחותם הבכורה הייתה שרה.

המשפחה עלתה לארץ בילדותו. בריאיון מאוחר סיפר שלמה על בית דובר גרמנית, ועל מרדכי ואחותם שרה שכבר למדו בטורקיה וידעו לקרוא ולכתוב בשפה.

בגיל 14 הצטרף מרדכי להגנה, הארגון הצבאי המחתרתי של היישוב. זה קרה בשנים שבהן, עם פרוץ ״המאורעות״ ב־1936, החלה ההגנה לצרף בני נוער ליחידות קשר ואיתות. בגיל שבו נערים היום מתחילים תיכון, הוא כבר היה חבר במחתרת. אחת עשרה שנים אחר כך, בן 25, פיקד על פלוגה בקרב על הקסטל.

ב־1943 סיים את קורס הקצינים של ההגנה. במלחמת העצמאות שימש קצין המודיעין הראשי של חטיבת עציוני, חטיבת ההגנה בירושלים, ואחר כך מפקד פלוגה. הוא גם השלים תואר שני בארכאולוגיה באוניברסיטה העברית. לימים נמנה עם כותבי האנציקלופדיה המקראית (כרך ב׳, 1954), וחתם בה בראשי התיבות מג״ת.

ב־1946, שנתיים לפני הקמת המדינה, נבחר למחזור הראשון של בית הספר לדיפלומטים שהקימה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כהכנה לשירות החוץ של המדינה שבדרך. כ־600 מועמדים ניגשו, ורק 25 נבחרו. לצדו ישבו בכיתה אהרן יריב ויהושפט הרכבי, לימים ראשי אגף המודיעין של צה״ל.

הלימודים נמשכו מנובמבר 1946 עד אביב 1948, והחניכים אף התבקשו לתכנן את משרד החוץ של המדינה שבדרך. על המסמך שהכינו נשען המשרד כשהוקם, במאי 1948.

ב־10 בדצמבר 1947 נכנס גזית לרובע היהודי הנצור שבעיר העתיקה, כסגן מפקד מיועד, ועזב כעבור שבוע.

אחרי שהפלמ״ח, כוח המחץ המגויס של ההגנה, כבש את הקסטל ב־3 באפריל 1948, החזיקה בכפר פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני, בפיקודו של גזית. בהפוגה בקרבות ירה זקיף מאנשיו בלוחם ערבי והרגו. איש לא ידע אז מי ההרוג.

למחרת בבוקר התקשרו מש״י, שירות הידיעות של ההגנה בירושלים, ושאלו עליו, ורק אז הבין גזית שזה עבד אל־קאדר אל־חוסייני, מפקד כוחות ״הג׳יהאד הקדוש״ באזור ירושלים. גזית בדק בעצמו את הגופה ונטל את מסמכיו. כשביקשו ממנו לשלוח את הגופה העירה, סירב: הערבים צולפים, ואנשיו לא ישנו חמישה לילות.

מותו של המפקד הערבי פגע קשות במורל של לוחמיו. גזית פיקד על המגינים המותשים וביקש להחליפם, והם נסוגו ב־8 באפריל. יומיים אחר כך כתב להוריו, באנגלית: ״זה עתה חזרתי מהקסטל, ושם היה לי, אישית, הכבוד להשליך רימון יד לעבר עבד אל־קאדר חוסייני״ (בתרגום האתר).

בלילה שבין 18 ל־19 במאי 1948 פרץ כוח של הפלמ״ח, כוח המחץ המגויס של ההגנה, את שער ציון, ובעקבותיו נכנס לרובע היהודי כוח תגבורת של כ־80 איש, עמוס ציוד צבאי ורפואי, בפיקודו של גזית. הכוח לוקט מיחידות שונות בעיר: סטודנטים, אנשי חי״ש (חיל השדה של ההגנה), ותיקי ״ההגנה״ ושומרי מחסומים.

מפקדי הפלמ״ח ביקשו שאנשיו של גזית יחליפו אותם ברובע, כדי שהפלמ״ח יוכל לצאת. גזית התנגד: הוא קיבל הוראה להחזיק בהר ציון, ואנשיו לא אומנו ללחימה מן הסוג שהתנהל ברובע. בפקודת מפקד מחוז ירושלים מונה למפקד הרובע. עם שחר יצא לסייר בעמדות, ונפצע קשה מיריות שנורו לעברו.

עד נפילת הרובע, תשעה ימים אחר כך, שכב פצוע בבית החולים משגב לדך. חלק מאנשיו לחמו עד הסוף והלכו לשבי הירדני. כשנכנע הרובע, ב־28 במאי, מול מפקד הלגיון הערבי בעיר העתיקה, עבדאללה א־תל, נלקחו הגברים הכשירים לשבי. הפצועים הקשים נמסרו לצלב האדום והועברו אל ירושלים העברית.

חודש אחרי הפציעה, ב־19 ביוני, כתב להוריו מבית החולים ביקור חולים, באנגלית. הוא בישר להם שהוא מאורס לרינה, ורק בסוף הוסיף: ״שכחתי לספר לכם שנפצעתי בחזה (בריאה)״ (בתרגום האתר). הפציעה סיימה את שירותו כלוחם, ובעקבותיה איבד ריאה. בריאיון מ־1980 אמר שהפציעה רק חיזקה את רצונו להמשיך בשירות הממשלתי.

גם יצחק רבין, שפיקד אז על חטיבת הראל של הפלמ״ח, חזר לימים אל אותו לילה: על הכוח שנאסף כדי להיכנס לעיר העתיקה, סיפר בריאיון, ״הוצב לפקד מרדכי גזית״ (בתרגום האתר).

באביב 1949, עוד לפני שעבר לשירות החוץ, הצטרף גזית לצוותו של אלעזר גלילי ב״מערכות״, שחקר וכתב את תולדות מלחמת העצמאות. כבר אז, שנה אחרי הקרבות, התחיל לחקור את המלחמה שבה לחם.

גזית הצטרף למשרד החוץ של המדינה הצעירה ב־1949. בשנות ה־50 שירת בלונדון, שם נפגש ב־1954 בחשאי עם נציגים סודאנים, באחד הניסיונות הראשונים של ישראל לפרוץ את הבידוד שסביבה, ובבורמה.

ב־1955 עמד בראש נציגות ישראל ברנגון ארבעה חודשים וחצי, בין שני צירים: דוד הכהן, הציר הראשון, סיים את שליחותו, ויעקב שמעוני התמנה בספטמבר במקומו. משם דיווח לירושלים שישראל ובורמה הן מהמדינות הידידותיות ביותר זו לזו ומשתפות פעולה באו״ם.

הוא הוסיף שהן שתי המדינות הסוציאליסטיות היחידות באסיה: בשתיהן שלטו אז מפלגות פועלים סוציאליסטיות, ובן־גוריון ואו נו נעשו ידידים קרובים. באותה שנה ביקר בישראל ראש ממשלת בורמה, או נו, ראש הממשלה האסייתי הראשון שבא לביקור במדינה. בסוף העשור חזר לירושלים, כמזכיר מדיני ומנהל לשכתה של גולדה מאיר כשרת החוץ.

בשנים 1950‎–‎1951 היה גם נציג משרד החוץ בוועדה הממשלתית למקומות קדושים והיסטוריים, שעסקה בשימור אתרים, בתיירות וביחס בין שימור לפיתוח. היה זה מפגש בין עולם העתיקות שלמד לבין עבודת המדינה הצעירה. גזית היה גם מבוחני המועמדים לשירות החוץ.

יוסף הדס, יליד חלב שנעשה לימים מנכ״ל משרד החוץ, סיפר בזיכרונותיו שאחרי שיחה של חמש דקות ביקש גזית מבכיר החוקרים במחלקה, אשר גורן, לבדוק את הערבית שלו. גורן בחן אותו על עיתון אל־אהראם, היומון המצרי הגדול, ואחרי ראיונות נוספים התקבל.

במחלקת החקר של משרד החוץ עבד מ־1949 עד 1951, וכבר ב־1949/50 ניהל אותה בפועל. ב־9 במרס 1959, בעת משבר ברלין, כתב גזית למאיר על הצעת ראובן שילוח לבחון קשרים בין ישראל לנאט״ו. הוא ביקש שתבדוק אפשרות לחסות צרפתית. המכתב מתעד יוזמה ראשונית; אין בו עדות להסכם או לחברות בברית.

כמנהל לשכתה של שרת החוץ גולדה מאיר ריכז גזית את הטיפול באחת השאלות הכואבות של אותם ימים: מרוקו, שקיבלה עצמאות ב־1956, הגבילה את יציאת היהודים מארצה, וישראל חיפשה דרכים לאפשר להם לעלות. ב־17 ביוני 1959 ישב גזית בישיבת תיאום על הדרכים לקדם את יציאתם.

כשנשקלה פנייה ליורש העצר, הנסיך מולאי חסן, לימים המלך חסן השני, הסתייג: ״צריך לבדוק שוב באיזו מידה הנסיך יהיה מסוגל לקיים את הבטחותיו, אם בכלל יהיה מוכן לתת אותן״. הוא העדיף ״בשלב זה״ ללכת ב״דרך הרגילה״, הערוץ הדיפלומטי, כדי להשפיע על המלך.

רק ב־1961, בהסכם עם השלטונות, נפתחה הדרך, ועשרות אלפי יהודים עלו ממרוקו במבצע ״יכין״.

ב־11 ביולי 1960 הגיע גזית לוושינגטון כציר בשגרירות, כלומר סגן השגריר, מחליפו של יעקב הרצוג ולצד השגריר אברהם הרמן; קודם לכן, בסוף שנות ה־50, עמד בראש לשכתה של שרת החוץ גולדה מאיר. ב־1961 תיאם מן השגרירות את ביקורם הראשון של מדענים אמריקאים בכור בדימונה.

לצד השגריר הרמן נשא ונתן עם האמריקאים על טילי ההוק, טילים נגד מטוסים, שארצות הברית החליטה ב־1962 למכור לישראל. עוד בפברואר 1961, בפגישה אצל מקג׳ורג׳ באנדי, יועצו של הנשיא קנדי לביטחון לאומי, הציג את עמדת ישראל על חלוקת מי הירדן: הירדן לישראל, והירמוך לממלכת ירדן.

בינואר 1964 ישב לצד הרמן מול מזכיר המדינה דין ראסק, כשישראל ביקשה מארצות הברית מאות טנקים. ב־1963 חתם בשם ישראל על ההצטרפות לאמנה לאיסור חלקי על ניסויים גרעיניים, ויומן גבע הנציח את הרגע.

ביולי 1965, בקבלת פרידה שערך לכבודו ולכבוד רעייתו השגריר הרמן, צוין כי במהלך חמש שנותיו בוושינגטון שימש פעמים רבות כממלא מקום השגריר. בשבועותיו האחרונים שם עסק באחד הסכסוכים שיובילו, כעבור שנתיים, למלחמת ששת הימים. ב־7 ביולי 1965 העלה בפני שר החוץ דין ראסק את חשש ישראל מחפירת התעלה בלבנון.

זה היה חלק מתוכנית מדינות ערב להטות את מקורות הירדן, החצבאני והבניאס, כדי שמימיהם לא יגיעו לישראל ולמוביל הארצי שהשלימה ב־1964, והוא ביקש פנייה אמריקאית דחופה לבירות. כעבור שבועיים, במחלקת המדינה, טען ש״עכשיו הוא הזמן הנכון״ לדחוף את לבנון לפנות את הטרקטורים ולגנוז את התוכנית כולה.

באוקטובר 1963 ישב לצד שר המשפטים דב יוסף בפגישה עם התובע הכללי האמריקאי, כלומר שר המשפטים, רוברט קנדי, אחיו של הנשיא, כך דיווחה סוכנות הידיעות היהודית JTA.

עם שובו מוושינגטון קיבל גזית תפקיד בכיר במשרד החוץ בירושלים, שעיקרו ענייני המזרח התיכון. בפברואר 1967, ארבעה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, החליף אותו בתפקיד שלמה הלל.

ב־23 בפברואר 1966 כתב גזית סקירה על הקשר השקט עם איראן של השאה: נפט, סחר ושיתוף פעולה ביטחוני, בלי יחסים רשמיים. הוא הגדיר בה את היחסים ״מעין ברית חשאית בלתי כתובה״, שמעניקה לישראל יתרונות בכלכלה, בביטחון ובמאבק בנאצר. ההיסטוריון אורי ביאלר מצטט אותה במחקרו.

אחרי וושינגטון חזר לירושלים, ובשנה שלפני מלחמת ששת הימים, כסמנכ״ל משרד החוץ, היה הכתובת במשרד למאמץ לחדש את טיסות אל על מעל מצרי טיראן, שנפסקו ב־1955.

אל שולחנו הגיעו תזכירים מאל על, מעוזרו אורי ברגר ומשר החוץ אבא אבן, וב־4 בינואר 1967 שלחו הוא ונפתלי בן־יהודה ממשרד התחבורה מכתב משותף לשר החוץ ולשר התחבורה. חמישה חודשים אחר כך סגר נאצר את המצרים. את הפרשה שחזר ההיסטוריון איתן ברק, מן התיק בארכיון המדינה.

לאחר מחלקת המזרח התיכון כיהן גזית כיועץ במשרד החוץ וכמנהל האגף לתפקידים מיוחדים. ״חשבתי על שבתון וכתיבת מחקר, אבל המלחמה קצת הפריעה״, סיפר לימים בוועדת אגרנט, ועדת החקירה של מלחמת יום הכיפורים.

המלחמה הגיעה גם אל הבית: מספרים במשפחה שביומה הראשון, 5 ביוני 1967, נודע לו בזמן אמת, במסגרת תפקידו, על נפילת אחיינו, הטייס דן אנגל, בנה של אחותו שרה. נכדו דן־אייל קרוי, בין היתר, על שמו.

בסוף 1968 עבר למשרד הקליטה, ועד מאי 1970 היה המשנה למנכ״ל המשרד, בשנים שבהן קלטה ישראל את גל העלייה שאחרי מלחמת ששת הימים. המשרד הוקם רק חודשים אחדים קודם לכן, בראשות יגאל אלון, וגזית היה מבכיריו הראשונים. מינויו למשנה למנכ״ל פורסם במאי 1969. בהמשך שב למשרד החוץ כסגן המנכ״ל הממונה על היחסים עם ארצות הברית וקנדה.

ארבע שנים אחרי שברית המועצות ניתקה את יחסיה עם ישראל, ישב גזית מול שליחיה בערוץ חשאי, ובהם יבגני פרימאקוב, והעביר את הדיווחים ישירות לגולדה מאיר.

בשנים האלה עמד גזית בלב קבלת ההחלטות של ישראל: בראש משרד החוץ, ואחר כך בראש משרד ראש הממשלה, כיועצם המדיני של שני ראשי ממשלה. ב־1972 עמד בראש משרד החוץ, כמנכ״ל.

ב־5 בספטמבר 1972, יום הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, דיווח לו השגריר בוושינגטון, יצחק רבין, על שיחתו עם מזכיר המדינה ויליאם רוג׳רס. למחרת החליפו השניים מברקים על העמדה האמריקאית בשאלת הפסקת המשחקים.

ב־15 במרס 1973 נכנס ללשכת גולדה מאיר כמנכ״ל משרד ראש הממשלה וכיועצה המדיני, במקומו של שמחה דיניץ שיצא לכהן כשגריר בוושינגטון. מאותו יום ישב ב״מטבח של גולדה״, ״המטבחון״: הפורום המצומצם של ראש הממשלה ושריה הבכירים, שבו התגבשו ההכרעות החשובות לפני שהובאו לממשלה. בתפקיד הזה נשאר גם תחת יצחק רבין.

ב־18 באפריל 1973 ישב בדיון על השאלה אם מצרים וסוריה עומדות לתקוף, אחת משלוש ״אזעקות״ המלחמה שמנה לימים בעדותו בוועדת אגרנט, ועדת החקירה של מלחמת יום הכיפורים. באביב 1973 ניהל קיסינג׳ר מגעים חשאיים עם חאפז איסמאעיל, יועצו של נשיא מצרים סאדאת לביטחון לאומי.

גזית שלח לשגריר דיניץ מברקים בעניין זה ב־13 וב־15 במאי, ובשני העביר את הערותיה של גולדה מאיר. חמישה ימים אחר כך, ב־20 במאי, נפגשו קיסינג׳ר ואיסמאעיל בפעם השנייה, ליד פריז. במברקים הסודיים בין ירושלים לוושינגטון כונה קיסינג׳ר בשם הקוד ״שאול״.

במכתב לדיניץ באותו אביב תהה גזית אם ״שאול״ מגלה לישראל את כל מה שעובר בערוץ, וכתב: ״כמה וכמה שאלות נשארו ללא תשובה וקצת ספיקות מכרסמים בלבותינו״.

ב־2019 פרסמו שלושה חוקרים מאמר על הערוץ הזה בכתב עת בינלאומי לחקר המודיעין, וקראו לו על שם התיק שלו: ״השלום האבוד של קיסינג׳ר: תיק גזית״. ביוני 1973, בביקור הקנצלר וילי ברנדט, תדרך את העיתונאים באנגלית והדגיש שלישראל אין התנגדות לכך שמדינות ידידותיות יקיימו יחסים טובים עם מדינות ערב.

אחרי הביקור נפתח ערוץ חשאי להעברת מסרים בין גולדה לברנדט, וגזית ניהל אותו: באוגוסט 1973 הסביר את טיבו במכתב לשגריר ישראל בבון. חודשיים אחר כך פרצה המלחמה, ולשכתו הפכה לנקודת המפגש בין ירושלים לוושינגטון.

על הרכבת האווירית האמריקאית, מטוסי התובלה שהביאו לישראל נשק ותחמושת בעיצומה של המלחמה, אמר לימים: ״הרכבת האווירית לא הוחלטה משום שביקשנו אותה״ (בתרגום האתר). בבוקר 6 באוקטובר יצא באמצע הישיבה אצל ראש הממשלה כדי להסדיר את פגישתה עם שגריר ארצות הברית, קנת קיטינג.

הוא שהציע שקציני ישראל ומצרים ינהלו משא ומתן פנים אל פנים, במפגשי הקילומטר ה־101, נקודה על כביש קהיר–סואץ שבה נפגשו קציני שני הצבאות. על כך סיפר בריאיון להיסטוריון קן שטיין. בדצמבר 1973 תיאם את צוותי המומחים לקראת ועידת ז׳נבה, ובינואר 1974 עבד על נוסח הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים.

ב־6 בדצמבר 1973 העיד בוועדת אגרנט, ואמר לה: ״כל יהודי צריך לשאול את עצמו במה הוא שגה״. ב־26 במרץ 1974 העביר לגולדה מאיר שלושה תזכירים, ובהם הצעה ליחידת מטה לביטחון לאומי שתכין חלופות ותרכז מידע עבור ראש הממשלה. מכתב הלוואי חתום בשמו; הנספחים אינם חתומים, והמסמכים אינם מלמדים שההצעה אומצה.

בארכיון המדינה שמור תיק ששמו ״ישיבות אצל ראש־הממשלה שרשם מ. גזית״, ובו סיכומים ופרוטוקולים מאפריל 1973 עד ספטמבר 1974.

ב־7 ביוני 1973 נחת בישראל וילי ברנדט, הקנצלר הראשון של מערב גרמניה שבא לביקור רשמי. בזמן שגולדה מאיר וברנדט נפגשו בארבע עיניים, עמד גזית בראש המשלחת הישראלית בשיחות עם המשלחת הגרמנית.

הוא בירך על הדיאלוג של בון עם מדינות ערב, אבל, בניגוד למקבילו הגרמני, לא העריך את המצב במזרח התיכון כמסוכן. ארבעה חודשים אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. בערב 10 ביוני פנה לקלאוס הרפרכט, ידידו ויועצו של ברנדט.

הוא העיר על ״חוסר מחייבות מסוים״ בדברי הקנצלר על רצון ישראל בשלום, והזכיר ש״אפילו ניקסון״ הכיר בו במפורש. הוא ביקש שברנדט ירמוז לגולדה שהוא מבקש ״התכתבות ישירה״ איתה, בלי משרד החוץ הגרמני. לפני ההמראה שאל ברנדט את גולדה איך יוכל לפנות אליה ישירות.

באפריל 1974 הודיעה גולדה מאיר על התפטרותה, וביוני נכנס יצחק רבין ללשכת ראש הממשלה. גזית נשאר במקומו: מנכ״ל המשרד ויועצו המדיני של ראש הממשלה החדש. בין שתי הממשלות, במאי וביוני 1974, ייצג את ישראל בחתימת ההסכם עם סוריה בז׳נבה, לצד האלוף הרצל שפיר.

בספטמבר 1974 ישב לצד רבין בבית הלבן, מול הנשיא ג׳רלד פורד. במרס 1975 ישב בצוות המשא ומתן הישראלי בסבב הדילוגים של קיסינג׳ר בין ירושלים לאסואן, וביוני 1975 שב עם רבין לחדר הסגלגל.

באוגוסט 1975, בסיום כהונתו, יצא לוושינגטון עם היועץ המשפטי של משרד החוץ, מאיר רוזן, כדי לגבש את הנוסחים המשפטיים והמדיניים של הסכם הביניים. לפני ישיבת הממשלה הרימו השרים כוסית לכבודו ולכבוד מחליפו, עמוס ערן.

ב־4 בספטמבר חתם גזית בז׳נבה, לצד האלוף הרצל שפיר, על הסכם הביניים בין ישראל למצרים. ב־22 בחודש חתמו השניים בראשי תיבות גם על פרוטוקול הביצוע והמפות. היו אלה שלבים בהתקדמות המדינית שקדמה להסכם השלום של 1979. בדיווח מז׳נבה הוצג גזית כראש המשלחת הישראלית וכשגריר המיועד לצרפת.

בריאיון ב־1980 סיפר שסאדאת סירב שהמשא ומתן יימשך אל תוך 1976, מחשש שמערכת הבחירות בארצות הברית תפגע בעמדת מצרים. יום השבתון המוסלמי והחגים שחלו באותו ספטמבר צמצמו את ימי העבודה, ולכן נדרשו שני מושבים רצופים בני 24 שעות — פרט שנזכר בו גם בחיוך.

כבר בספטמבר 1975, בימי החתימה בז׳נבה, כונה בעיתונות ״השגריר המיועד לצרפת״. ב־23 בדצמבר 1975 התמנה לשגריר, ועד 1979 ייצג את ישראל בפריז. אלה היו שנים קשות ביחסים, ושלושה משברים עמדו במרכזן. הראשון היה חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה שבאוגנדה, שהסתיימה במבצע החילוץ.

בימי החטיפה ניהל גזית את המגעים עם ממשלת צרפת. באותם ימים עמד אחיו הצעיר, שלמה גזית, בראש אגף המודיעין של צה״ל. השני היה שחרורו של אבו דאוד, ממתכנני הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. גזית הוחזר לירושלים במחאה, ובתוך חודש כבר ישב מול נשיא צרפת בארמון האליזה.

במידה רבה בזכות עבודתו חזרו היחסים לשגרה במהירות יחסית. השלישי היה המאבק על הכור שצרפת בנתה לעיראק, שישראל הפציצה לבסוף ב־1981. גזית ניסה למנוע את הסיוע הצרפתי, ולשר החוץ דה גירנגו אמר: ״מי שמספק לעיראקים דלק שעמד בניסיון דומה למי שמספק בשר לאריות״.

בתחילת 1979, במלאת שלושים למותו של שלמה פרידריך, נשא גזית דברים לזכרו. פרידריך, איש ״חרות״, מפלגת האופוזיציה של מנחם בגין, וידידו הוותיק של בגין, עמד יותר מעשרים שנה בראש ״ועד הברית צרפת–ישראל״ וקשר קשרים עם פוליטיקאים צרפתים מכל הקשת.

״כולנו ידענו שהיה איש מפלגה״, אמר גזית, ״ובכל זאת איש לא ראה בו איש מפלגה״; סוד השפעתו, הוסיף, היה ״יושרו, טוב לבו ורוחב לבו״ (בתרגום מצרפתית, מתוך המובאה במאמרו של יואל חדד).

בארכיון Getty שמור תצלום שלו עם הזמרים ריקה זראי ואנריקו מסיאס, לפי כיתוב הארכיון באירוע ערב בפריז ב־29 במאי 1976. ובידיעת הפרידה שפרסם ״לה מונד״ ב־5 ביולי 1979 תיאר העיתון את הרושם שהותיר: הוא למד צרפתית במהירות מפתיעה, ואדיבותו ונועם הליכותיו הקנו לו אהדה והערכה, גם כשהיו מחלוקות מדיניות.

ב־1980, אחרי 31 שנות שירות, פרש גזית משירות המדינה בפרישה מוקדמת, ובחר במחקר. הוא הצטרף כעמית למרכז לעניינים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד, ובמשפחה מספרים שלימד באותה תקופה כחצי שנה גם באוניברסיטת ברנדייס. באוניברסיטה היוקרתית, מן הוותיקות בעולם, חקר את מדיניותו של הנשיא קנדי במזרח התיכון, תקופה שבה ישב בעצמו בשגרירות בוושינגטון.

מן המחקר הזה נולד ספרו על מדיניות קנדי כלפי מדינות ערב וישראל. גם במחקר נשאר נאמן לגולדה מאיר, שתחתיה עמד בראש משרד החוץ ובראש משרד ראש הממשלה. כשהואשמה אחרי מלחמת יום הכיפורים בהחמצת השלום, יצא להגנתה בהרצאות ובמאמרים, וטען מתוך המסמכים שלא הוחמצה הזדמנות.

במרכז הזה פעל בעבר גם הנרי קיסינג׳ר, האיש שמולו ישב גזית בחדרי המשא ומתן בשנים 1973‎–‎1975. הוא ראה במחקר המשך של עבודתו ולא פנייה ממנה: הוא סבר שאיש מעשה יכול להציע למדע המדינה זווית אחרת מזו של התאורטיקן.

על לימודי הארכאולוגיה שלו סיפר שהמלחמה הובילה אותו להמשיך לשרת את המדינה הצעירה ולא לחזור לעיסוק האקדמי. ספריו ומאמריו בחנו משא ומתן, את מדיניות קנדי ואת יחסי ישראל עם ארצות הברית ושכנותיה.

ב־1983 יצאו שני ספריו הראשונים: האחד על תהליך השלום בשנים 1969‎–‎1973, והשני על מדיניות הנשיא קנדי כלפי מדינות ערב וישראל. ב־1993 פרסם את המסה ״עושי שלום״, על תיווך בסכסוך הישראלי־ערבי.

שלושה ממחקריו התפרסמו בכתב העת הבינלאומי Journal of Contemporary History: על שיחות השלום עם המלך עבדאללה (1988), על השאלה אם הוחמצה ב־1971 הזדמנות לשלום עם מצרים (1997), ועל ראשית הקשר האסטרטגי עם ארצות הברית (2000).

ספרו Israeli Diplomacy and the Quest for Peace, שיצא בלונדון ב־2002, פורש את מחקריו על פני ארבעה עשורים של דיפלומטיה: מתיווך ברנדוט ב־1948, דרך מבצע סיני ב־1956, ועד הסכם לונדון של חוסיין ופרס ב־1987. היה חבר מחקר במכון טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית.

גם במכון טרומן המשיך לבדוק עובדות מול אנשים מן הצד השני. באפריל 1982 כתב בכתב ידו לעורך הדין עזיז שחאדה מרמאללה, מן הפלסטינים הראשונים שתמכו בגלוי במדינה פלסטינית לצד ישראל.

הוא שלח לו חומר על שאלת האזרחות הירדנית של הפלסטינים, טען שב־1960 הרחיבה ירדן את תקנות ההתאזרחות לכל הפלסטינים, והוסיף ש״נדרש מחקר נוסף״ כדי לברר מה עלה בהחלטה הזאת מאז. הוא כתב: ״הפקתי תועלת משיחתנו לפני כמה ימים״.

שחאדה השיב באריכות משפטית, וחלק עליו: לדעתו, אין בסיס חוקי לטענה שכל הפלסטינים יכולים לקבל אזרחות ירדנית כזכות. רישומיו ומחקריו של גזית משמשים חוקרים עד היום, מי שמסכים איתו ומי שחולק עליו.

אחרי הפרישה נמשך הקשר שלו עם ארצות הברית בכיוון חדש. כששב לירושלים עמד בראש משרד הוועד היהודי־אמריקאי בישראל, ברחוב אתיופיה, כך מספרים במשפחה. ב־1982 פרסם בכתב העת Partisan Review את המאמר ״אמריקה וישראל״, על הידידות בין המדינות ועל החששות הישראליים מהסתמכות עליה, ובאותו גיליון הוצג גם כפרופסור אורח באוניברסיטת בוסטון.

ב־1984 נבחרו בהנחייתו עשרה צעירים ישראלים, בני 28 עד 38, לתוכנית של הוועד היהודי־אמריקאי להיכרות עם יהדות ארצות הברית, וכששבו נפגשו עמו לבחון מה למדו ואיך לשפר את התוכנית. באותה שנה צירף לרב מארק טננבאום, בפתק בכתב ידו, חומר שמצא בארכיון משרד החוץ: ״זה היבול אחרי חיפוש בארכיון משרד החוץ״.

מרדכי גזית נפטר ב־29 במאי 2016, בן 93, שישים ושמונה שנים ועשרה ימים אחרי שנפצע ברובע היהודי. הוא השאיר אחריו ספרים, מאמרים ותיקים בארכיונים, שמהם אפשר ללמוד היום על שנות הייסוד של מדיניות החוץ הישראלית.

שמו מופיע בכעשרים מסמכים של סדרת התיעוד הדיפלומטי הרשמית של ארצות הברית, משנות הנשיא קנדי ועד שנות הנשיא פורד. מפקד פלוגה בתש״ח, מנכ״ל של שני משרדים, יועצם המדיני של שני ראשי ממשלה, שגריר וחוקר: מעטים שירתו את המדינה בכל כך הרבה חזיתות, ובמשך שנים רבות כל כך. ולמשפחתו השאיר את הזיכרון של מוטקה: בן זוג, אבא וסבא.