אנשים ואירועים
מי היו האנשים שסביב השולחן, ומה היו האירועים שעיצבו את התקופה. לכל ערך יש קישור לרגעים באתר שבהם הוא מופיע, וקישור לוויקיפדיה להרחבה.
120 ערכים
אנשים
האנשים שמופיעים בסיפורו. התפקידים מצוינים כפי שהיו בזמן האירועים.
הדמויות המרכזיות
האנשים שבלעדיהם אי אפשר לספר את הסיפור: מי היו, מה רצו, ואיפה נפגשו עם גזית.
גולדה מאיר
ראש הממשלה, 1969–1974, בימי מלחמת יום הכיפורים; קודם לכן שרת החוץ, 1956–1966.
מה רצה. ביטחון לישראל, ושלום במשא ומתן ישיר, בלי חזרה לקווי 1967.
ומול גזית. גזית עמד בראש לשכתה פעמיים: כשהייתה שרת החוץ, בסוף שנות ה־50, וכשהייתה ראש הממשלה, ב־1973–1974. הוא ישב לידה בפגישה הסודית עם המלך חוסיין, ורשם את שיחותיה עם ניקסון וקיסינג׳ר.
ליד השולחן עם המלך חוסיין ←הנרי קיסינג׳ר
היועץ לביטחון לאומי של הנשיא, ומ־1973 גם מזכיר המדינה, כלומר שר החוץ האמריקאי. האיש שניהל בפועל את המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.
מה רצה. להוציא את ברית המועצות מהמזרח התיכון, ולהפוך את ארצות הברית למתווכת היחידה, בהסכמים בשלבים.
ומול גזית. מאוקטובר 1973 ועד הסכם הביניים ב־1975 היה מולו בחדרים, במברקים ובניסוח הסעיפים. הוא שסיפר בחדר ששר החוץ המצרי כינה את גזית ״שקול מדי״.
״שקול מדי״: סבב קיסינג׳ר, 1975 ←יצחק רבין
ראש הממשלה, 1974–1977, אחרי התפטרות גולדה. קודם לכן רמטכ״ל במלחמת ששת הימים, ושגריר בוושינגטון.
מה רצה. להתקדם צעד אחר צעד, בהסכמי ביניים, תמורת ערבויות ונשק אמריקאי.
ומול גזית. גזית היה מנכ״ל משרדו בשנה הראשונה לכהונתו, ועמד לצדו בסבב קיסינג׳ר ובשיחות עם האמריקאים.
לצד רבין בבית הלבן ←שמחה דיניץ
שגריר ישראל בוושינגטון מ־1973, ולפני כן יועצה המדיני של גולדה. מולו ישב קיסינג׳ר כמעט מדי יום בימי המלחמה.
מה רצה. נשק ותמיכה אמריקאית, בזמן המלחמה ואחריה.
ומול גזית. הקצה השני של ערוץ המברקים: גזית בירושלים, דיניץ בוושינגטון, וביניהם מברקי הלילה של מלחמת יום הכיפורים.
בין ירושלים לוושינגטון: ימי המלחמה ←יגאל אלון
סגן ראש הממשלה בממשלת גולדה, ושר החוץ בממשלת רבין, 1974–1977.
מה רצה. גבולות שאפשר להגן עליהם, וחלוקה טריטוריאלית עם ירדן (״תוכנית אלון״).
ומול גזית. ב־1973 דיווח לגזית בטלפון על שיחתו עם וילי ברנדט, וגזית סיכם אותה; במרץ 1975 מסר לו גזית את טיוטת הסעיף על אי־השימוש בכוח.
סבב קיסינג׳ר, 1975 ←אנואר סאדאת
נשיא מצרים, 1970–1981. פתח במלחמת יום הכיפורים, ואחריה פנה לתיווך האמריקאי, ובסוף לשלום עם ישראל.
מה רצה. להחזיר את סיני למצרים, ולהעביר את מצרים מחסות סובייטית לאמריקאית.
ומול גזית. הצד השני של כל הסכם שגזית עבד עליו בשנים 1973–1975, באמצעות קיסינג׳ר.
החתימה בז׳נבה, 1975 ←המלך חוסיין
מלך ירדן, 1952–1999. במשך שנים ניהל עם ישראל מגעים חשאיים, בלי יחסים רשמיים.
מה רצה. לשמור על ממלכתו בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים, ולהחזיר את הגדה המערבית.
ומול גזית. גזית ישב ליד גולדה בפגישה הסודית איתו, אחד עשר יום לפני מלחמת יום הכיפורים, ורשם אותה.
הפגישה עם חוסיין, 1973 ←דוד בן־גוריון
ראש הממשלה הראשון, 1948–1953 ו־1955–1963. האיש שהכריז על הקמת המדינה.
מה רצה. מדינה חזקה, ובעלות ברית מחוץ לטבעת העוינות.
ומול גזית. ב־1961, אחרי פסגת בן־גוריון–קנדי בניו יורק, שלח גזית מוושינגטון למשרד החוץ את הרישום שלה, עם נספח על הכור בדימונה.
הוויכוח על דימונה ←אבא אבן
שר החוץ, 1966–1974, והקול של ישראל בעולם. הממונה על גזית בשנותיו במשרד החוץ בסוף שנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70.
מה רצה. להציג את ישראל לעולם כמדינה שמחפשת שלום, ולגייס לה תמיכה.
ומול גזית. ב־1966 שלח לגזית תזכירים בעניין הטיסות מעל מצרי טיראן; ב־1971 ליווה אליו גזית את ממלא מקום השגריר האמריקאי, עם רעיון הסדר הביניים בתעלה.
רישום כמעט מילה במילה, 1971 ←משה דיין
שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, ושר החוץ בממשלת בגין, 1977–1979.
מה רצה. גבולות בני הגנה; ואחרי 1977, כשר החוץ, שלום עם מצרים.
ומול גזית. כשדיין היה שר החוץ, היה גזית שגרירו בפריז. באלבום המשפחתי שמור תצלום של שניהם בקבלת פנים.
בקבלת פנים, באלבום ←ג׳ון קנדי
נשיא ארצות הברית, 1961–1963. הנשיא הראשון שמכר לישראל נשק אמריקאי מתקדם, טילי ההוק.
מה רצה. למנוע את התפשטות הנשק הגרעיני, גם בדימונה, ולבנות יחסים גם עם מדינות ערב.
ומול גזית. בשנות כהונתו היה גזית סגן השגריר בוושינגטון. עשרים שנה אחר כך כתב ספר על מדיניותו.
״גזית חייך״, 1963 ←יבגני פרימאקוב
עיתונאי ומזרחן סובייטי, ששימש שליח חשאי של ההנהגה בקרמלין. לימים שר החוץ וראש ממשלת רוסיה.
מה רצה. לבדוק אם אפשר להשפיע על ישראל בלי לחדש יחסים, ולחזק את מקומה של מוסקבה בתהליך השלום.
ומול גזית. בן שיחו בערוץ החשאי בווינה ב־1973. בזיכרונותיו כתב שגזית ״ריכך את נימת דבריו״.
הערוץ החשאי למוסקבה ←
ישראל: מנהיגים ודיפלומטים
האנשים שגזית עבד לצדם, ובשבילם.
גולדה מאיר
ראש הממשלה, 1969–1974. גזית עמד בראש לשכתה פעמיים: כשהייתה שרת החוץ, בסוף שנות ה־50, וכמנכ״ל משרד ראש הממשלה מ־1973.
מה רצה: ביטחון לישראל, ושלום במשא ומתן ישיר, בלי חזרה לקווי 1967.
יצחק רבין
ראש הממשלה, 1974–1977; קודם לכן סגן הרמטכ״ל ושגריר בוושינגטון.
מה רצה: להתקדם צעד אחר צעד, בהסכמי ביניים, תמורת ערבויות ונשק אמריקאי.
גדעון רפאל
מנכ״ל משרד החוץ עד 1972. גזית החליף אותו בתפקיד, ואת גזית החליף ב־1973 אברהם קדרון.
מה רצה: דיפלומטיה ישראלית פעילה, באו״ם ומול המעצמות.
יגאל אלון
סגן ראש הממשלה, ובממשלת רבין גם שר החוץ.
מה רצה: גבולות שאפשר להגן עליהם, וחלוקה טריטוריאלית עם ירדן (״תוכנית אלון״).
אבא אבן
שר החוץ, 1966–1974.
מה רצה: להציג את ישראל לעולם כמדינה שמחפשת שלום, ולגייס לה תמיכה.
שמחה דיניץ
שגריר ישראל בוושינגטון מ־1973.
מה רצה: נשק ותמיכה אמריקאית, בזמן המלחמה ואחריה.
אהרן יריב
אלוף, לשעבר ראש אמ״ן, אגף המודיעין של צה״ל, ויועץ לראש הממשלה.
מה רצה: לנצל את הפסקת האש לשיחות צבאיות ישירות עם מצרים, בקילומטר ה־101.
מאיר רוזן
היועץ המשפטי של משרד החוץ.
מה רצה: נוסחים משפטיים מדויקים, שלא ישאירו פתח לפרשנות נגד ישראל.
דוד בן־גוריון
ראש הממשלה הראשון של ישראל.
מה רצה: מדינה חזקה, ובעלות ברית מחוץ לטבעת העוינות.
אברהם הרמן
שגריר ישראל בוושינגטון, 1959–1968; גזית היה סגנו בשגרירות.
מה רצה: קשר קרוב לממשל קנדי, בלי שהוויכוח על דימונה יפגע בו.
הרצל שפיר
אלוף בצה״ל; יחד עם גזית מונה לייצג את ישראל בוועידת השלום בז׳נבה ב־1975.
מה רצה: הסדרי ביטחון שיחזיקו בשטח.
יוסף הדס
דיפלומט, יליד חלב, לימים מנכ״ל משרד החוץ; בזיכרונותיו סיפר על השיחה עם גזית ועל מבחן הערבית.
יוסף בן־אהרון
דיפלומט; גזית צירף אותו ללשכת ראש הממשלה בזמן מלחמת יום הכיפורים.
חנן בר־און
דיפלומט; לצד גזית, שהוביל את הערוץ החשאי למוסקבה, בתחילת שנות ה־70.
אפרים הלוי
איש המוסד ולימים ראשו; מ־1974 תיאם את הערוץ הסובייטי.
טדי קולק
ראש עיריית ירושלים, 1965–1993.
מה רצה: עיר מאוחדת שבה כל קהילה תרגיש בבית.
משה דיין
שר הביטחון, 1967–1974, ושר החוץ, 1977–1979.
מה רצה: גבולות בני הגנה; ואחרי 1977, כשר החוץ, שלום עם מצרים.
שמעון פרס
סגן שר הביטחון, 1959–1965; שר הביטחון בממשלת רבין, ושר החוץ בממשלת האחדות ב־1987; לימים ראש הממשלה ונשיא המדינה.
מה רצה: לבנות מחדש את הצבא אחרי המלחמה, ולשמור על מקום לשיחות.
אלי כהן
סוכן ישראלי בדמשק; נתפס והוצא להורג בסוריה ב־1965.
אורי לוברני
דיפלומט; ראש הנציגות הישראלית בטהראן, 1973–1978.
אלישיב בן־חורין
שגריר ישראל בבון, בירת גרמניה המערבית, בראשית שנות ה־70.
אורי מילשטיין
היסטוריון צבאי; ראיין את גזית על קרב הקסטל ב־1982.
יוסף תקוע
שגריר ישראל באו״ם, 1968–1975.
אהרן רמז
מפקדו הראשון של חיל האוויר; שגריר ישראל בלונדון, 1965–1970.
זאב ש״ק
מנהל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, 1964.
יובל נאמן
פיזיקאי; נשיא אוניברסיטת תל אביב בראשית שנות ה־70, ויועץ בכיר במשרד הביטחון.
אריה בראון
קצין בלשכת שר הביטחון; מזכירו הצבאי של משה דיין.
דניאל מגידו
עוזרו של גזית בלשכת המנכ״ל, תחילה במשרד החוץ ואחר כך במשרד ראש הממשלה.
יצחק שמיר
ראש הממשלה, 1983–1984 ו־1986–1992. ב־1987 עמד בראש ממשלת האחדות, ושמעון פרס היה שר החוץ שלו.
מה רצה: משא ומתן ישיר, בלי ועידה בינלאומית.
ארצות הברית
בעלת הברית החשובה ביותר, וגם הלחץ הכבד ביותר.
הנרי קיסינג׳ר
היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של ארצות הברית.
מה רצה: להוציא את ברית המועצות מהמזרח התיכון, ולהפוך את ארצות הברית למתווכת היחידה, בהסכמים בשלבים.
ויליאם רוג׳רס
מזכיר המדינה, כלומר שר החוץ האמריקאי, 1969–1973.
מה רצה: תוכנית שלום אמריקאית כוללת, ובראשונה הפסקת אש במלחמת ההתשה.
ג׳וזף סיסקו
עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, הבכיר במחלקת המדינה שהיה אחראי על האזור.
מה רצה: לקדם את היוזמות האמריקאיות ולגשר בין עמדות הצדדים.
הרולד סונדרס
איש המועצה לביטחון לאומי, הגוף בבית הלבן שמייעץ לנשיא בענייני חוץ וביטחון.
מה רצה: להכין לקיסינג׳ר נוסחים וחלופות למשא ומתן.
ריצ׳רד ניקסון
נשיא ארצות הברית, 1969–1974.
מה רצה: יציבות במזרח התיכון וריסון ההשפעה הסובייטית, בלי עימות ישיר בין המעצמות.
ג׳רלד פורד
נשיא ארצות הברית, 1974–1977.
מה רצה: להמשיך את דרך קיסינג׳ר: הסכם ביניים שני בין ישראל למצרים.
ג׳ון קנדי
נשיא ארצות הברית, 1961–1963. גזית כתב ספר על מדיניותו.
מה רצה: למנוע את התפשטות הנשק הגרעיני, גם בדימונה, ולבנות יחסים גם עם מדינות ערב.
רוברט קומר
איש המועצה לביטחון לאומי של הנשיא קנדי; כששאל ב־1963 על הגרעין הישראלי, רשם במזכר ״גזית חייך״.
מה רצה: להבין לאן ישראל הולכת בעניין הגרעין, ולשמור על אמון מדינות ערב באמריקה.
דין ראסק
מזכיר המדינה, כלומר שר החוץ האמריקאי, 1961–1969.
מה רצה: יציבות אזורית, בלי מעורבות אמריקאית ישירה בסכסוכים.
ברנט סקוקרופט
סגן היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית ב־1973, סגנו של הנרי קיסינג׳ר בתפקיד זה; לימים היועץ לביטחון לאומי.
ריצ׳רד מרפי
עוזר מזכיר המדינה האמריקאי לענייני המזרח הקרוב, 1983–1989.
ג׳ורג׳ שולץ
מזכיר המדינה של ארצות הברית, 1982–1989.
סמואל דה־פלמה
עוזר מזכיר המדינה האמריקאי לענייני ארגונים בינלאומיים.
רוי אטרטון
דיפלומט אמריקאי, מבכירי הלשכה לענייני המזרח הקרוב במחלקת המדינה; לימים עוזר מזכיר המדינה ושגריר במצרים.
רוברט סטרונג
מנהל מחלקת המזרח התיכון במחלקת המדינה, 1962.
מקסוול טיילור
גנרל; יועצו הצבאי של הנשיא קנדי, ומסוף 1962 יושב ראש המטות המשולבים.
ארתור שלזינגר
היסטוריון; עוזר מיוחד לנשיא קנדי.
מאייר פלדמן
סגן היועץ המשפטי של הבית הלבן; איש הקשר של הנשיא קנדי לענייני ישראל.
ג׳יימס שלזינגר
שר ההגנה של ארצות הברית, 1973–1975.
לינדון ג׳ונסון
נשיא ארצות הברית, 1963–1969.
העולם הערבי והפלסטינים
השכנים: יריבים במלחמה, ושותפים אפשריים לשלום.
איסמעיל פהמי
שר החוץ של מצרים.
מה רצה: נסיגה ישראלית מסיני בתיווך אמריקאי, בלי לשלם בהכרה מלאה.
אנואר סאדאת
נשיא מצרים, 1970–1981.
מה רצה: להחזיר את סיני למצרים, ולהעביר את מצרים מחסות סובייטית לאמריקאית.
המלך עבדאללה הראשון
מלך ירדן עד הירצחו ב־1951. גזית חקר את המגעים עמו.
מה רצה: להרחיב את ממלכתו, גם במחיר הסדר עם ישראל.
המלך חוסיין
מלך ירדן, 1952–1999.
מה רצה: לשמור על ממלכתו בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים, ולהחזיר את הגדה המערבית.
עזיז שחאדה
עורך דין מרמאללה, מן הפלסטינים הראשונים שתמכו בגלוי במדינה פלסטינית לצד ישראל; נרצח ב־1985.
מה רצה: מדינה פלסטינית לצד ישראל, בהכרעה של הפלסטינים עצמם.
חאפז אל־אסד
נשיא סוריה, 1971–2000.
מה רצה: להשיב לסוריה את רמת הגולן.
ברית המועצות
המעצמה שחימשה את מדינות ערב, ובכל זאת דיברה עם ישראל בסתר.
יבגני פרימאקוב
מזרחן סובייטי ושליח בערוץ החשאי למוסקבה; לימים ראש ממשלת רוסיה.
מה רצה: לבדוק אם אפשר להשפיע על ישראל בלי לחדש יחסים, ולחזק את מקומה של מוסקבה בתהליך השלום.
אירופה והאו״ם
ידידים, מתווכים ומבקרים.
גונאר יארינג
דיפלומט שוודי, שליח האו״ם למזרח התיכון, 1967–1971.
מה רצה: הסכם שלום על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון.
שלמה פרידריך
איש ״חרות״ בצרפת, שעמד יותר מעשרים שנה בראש ״ועד הברית צרפת–ישראל״; גזית נשא דברים לזכרו ב־1979.
מה רצה: ברית בין ישראל לצרפת, ותמיכה בישראל מכל הקשת הפוליטית הצרפתית.
וילי ברנדט
קנצלר מערב גרמניה, 1969–1974, וחתן פרס נובל לשלום; ביקר בישראל ביוני 1973.
מה רצה: יחסים קרובים עם ישראל, לצד קרבה למדינות ערב: ״מדיניות מאוזנת״.
ז׳אן־פול סארטר
פילוסוף וסופר צרפתי.
מה רצה: צדק לשני העמים: קיום ישראל, וזכויות הפלסטינים.
ז׳אן דה ליפקובסקי
פוליטיקאי צרפתי מן המחנה הגוליסטי; כיהן כמזכיר מדינה במשרד החוץ, ולימים כשר.
ז׳אן פרנסואה־פונסה
שר החוץ של צרפת, 1978–1981.
קונרד אדנאואר
קנצלר גרמניה המערבית, 1949–1963.
לודוויג ארהרד
קנצלר גרמניה המערבית, 1963–1966.
שארל דה גול
נשיא צרפת, 1959–1969.
איראן
בת ברית של ישראל בימי השאה, עד המהפכה של 1979.
מוחמד רזא שאה פהלווי
השאה של איראן, 1941–1979; הודח במהפכה האסלאמית.
רוחאללה ח׳ומייני
איש דת שיעי, מנהיג המהפכה האסלאמית באיראן; שב מן הגלות לאיראן בפברואר 1979.
משפחה וחברים
האנשים הקרובים.
שמואל נח אייזנשטדט
סוציולוג, ״אבי הסוציולוגיה הישראלית״ וחתן פרס ישראל, 1923–2010. הוא ורעייתו שולה היו חברים טובים של מוטקה ורינה.
שלמה גזית
אחיו. אלוף בצה״ל וראש אמ״ן, 1974–1978.
עבד אל־קאדר אל־חוסייני
מפקד כוחות ״הג׳יהאד הקדוש״ באזור ירושלים; נהרג בקסטל באפריל 1948.
ויקטור לואי
עיתונאי סובייטי ששימש שליח בלתי רשמי של מוסקבה לישראל, ב־1971 וב־1973.
יורי קוטוב
קצין ק.ג.ב. ששירת בישראל עד 1967; נלווה לפרימאקוב בשיחות החשאיות.
ולרי ז׳יסקר ד׳אסטן
נשיא צרפת, 1974–1981.
לואי דה גירנגו
שר החוץ של צרפת, 1976–1978.
אבו דאוד
מראשי ״ספטמבר השחור״; נחשד בתכנון הטבח בספורטאים הישראלים במינכן ב־1972.
שמעון אגרנט
נשיא בית המשפט העליון; עמד בראש ועדת החקירה של מלחמת יום הכיפורים.
ישראל גלילי
שר בלי תיק ומיועציה הקרובים של גולדה מאיר.
ישראל ליאור
תת־אלוף; המזכיר הצבאי של ראש הממשלה.
משה זנבר
נגיד בנק ישראל, 1971–1976.
קנת קיטינג
שגריר ארצות הברית בישראל, 1973–1975.
גמאל עבד אל־נאצר
נשיא מצרים, 1956–1970.
רוברט קנדי
התובע הכללי של ארצות הברית, 1961–1964; אחיו של הנשיא קנדי.
עמוס ערן
מנכ״ל משרד ראש הממשלה אחרי גזית, מ־1975.
יעקב הרצוג
דיפלומט; קדם לגזית כציר בשגרירות בוושינגטון.
אלעזר גלילי
עמד בראש הצוות של ״מערכות״ שחקר וכתב את תולדות מלחמת העצמאות.
שלמה הלל
דיפלומט, לימים שר ויושב ראש הכנסת.
דב יוסף
שר המשפטים.
דב שיאון
אלוף־משנה מאגף התכנון של צה״ל; מנציגי ישראל בשיחות ההפרדה.
אברהם קדרון
מנכ״ל משרד החוץ בזמן מלחמת יום הכיפורים.
יגאל ידין
הרמטכ״ל השני של צה״ל וארכיאולוג; חבר ועדת אגרנט.
מרדכי שלו
ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון.
מאיר שמגר
היועץ המשפטי לממשלה; לימים נשיא בית המשפט העליון.
אלי מזרחי
ראש לשכת ראש הממשלה.
ג׳ימי קרטר
נשיא ארצות הברית, 1977–1981.
המלך חסן
מלך מרוקו, 1961–1999; לפני כן יורש העצר מולאי חסן.
אשר גורן
בכיר החוקרים במחלקת החקר של משרד החוץ.
אורי ביאלר
היסטוריון של מדיניות החוץ של ישראל.
אלק אפשטיין
היסטוריון; כתב על יחסי ישראל ומצרים.
יואב גלבר
היסטוריון צבאי ומדיני.
יאיר אבן
חוקר; כתב על השיחות החשאיות בין ירושלים למוסקבה.
קן שטיין
היסטוריון אמריקאי של המזרח התיכון; ריאיין את גזית.
מקג׳ורג׳ באנדי
היועץ לביטחון לאומי של הנשיאים קנדי וג׳ונסון.
יהושפט הרכבי
ראש אגף המודיעין של צה״ל, 1955–1959; לימים פרופסור ליחסים בינלאומיים.
ולטר איתן
המנכ״ל הראשון של משרד החוץ, 1948–1959; לימים שגריר ישראל בצרפת.
חאפז איסמאעיל
יועצו של נשיא מצרים סאדאת לביטחון לאומי. ב־1973 ניהל בשמו מגעים חשאיים עם קיסינג׳ר.
אירועים
האירועים ההיסטוריים שעבודתו נגעה בהם, מ־1948 ועד 1978.
מלחמת העצמאות, 1948
הקרבות על ירושלים, הקסטל והרובע היהודי.
הוויכוח על הגדה המערבית, 1948–1949
מדוע ישראל לא ניסתה לכבוש את הגדה בסוף מלחמת העצמאות. גזית כתב על כך ב־1989.
האמנה לאיסור חלקי על ניסויים גרעיניים, 1963
ישראל הצטרפה לאמנה, וגזית חתם בשמה בוושינגטון.
מלחמת ששת הימים, 1967
אחריה ניתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל, וירושלים אוחדה.
שליחות יארינג, 1967–1971
ניסיון התיווך של האו״ם על בסיס החלטה 242. גזית היה אחראי על התיק במשרד החוץ.
מלחמת ההתשה, 1967–1970
הסתיימה בהפסקת אש באוגוסט 1970.
מלחמת יום הכיפורים, 1973
גזית עמד בראש לשכת ראש הממשלה בימי המלחמה ואחריה.
ועדת אגרנט
ועדת החקירה למחדלי המלחמה. גזית העיד בפניה.
ועידת ז׳נבה, 1973
ועידת השלום שנפתחה בדצמבר 1973.
הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, 1974
נחתם ב־18 בינואר 1974.
הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה, 1974
נחתם ב־31 במאי 1974.
הסכם הביניים עם מצרים, 1975
נחתם בז׳נבה ב־4 בספטמבר 1975. גזית עמד בראש המשלחת.
פרשת אבו דאוד, 1977
שחרורו בפריז הוביל להחזרת השגריר גזית להתייעצויות.
הפיגוע בכביש החוף, 1978
אחריו יצאה ישראל למבצע ליטני.
הסכמי קמפ דייוויד, 1978
נחתמו בתקופת שגרירותו בפריז, והובילו להסכם השלום עם מצרים ב־1979.