העשייה שבין הכותרות.

סלילת דרך גישה למלון בהר הזיתים עמדה במרכז פנייה של גזית למחלקת המדינה. לפי המברק האמריקאי, הוא טען שאפשר לסלול את הדרך בלי לפגוע בבית העלמין היהודי וביקש לברר עם ירדן אם העבודות נעצרו ומה תוכניותיה להמשך.

גזית ביקש תשובות בתוך שבוע, והתערבות להפסקת העבודות אם התשובות יעוררו דאגה. נציג מחלקת המדינה הביע הבנה לחשש, אך העדיף טיפול דיפלומטי שקט והסתייג מאולטימטומים. לצד הנשק והערבויות, עסק גזית גם בשמירה על מקום של זיכרון ומורשת.

ב־10 באוקטובר 1963 חזר גזית להצעתו האישית הקודמת, שכעת זכתה להסכמה בירושלים: שוושינגטון תפנה ליוגוסלביה כדי להשפיע על החברה שסקרה את סכר מקארין שתכננה ירדן. קביעה שאגירה מעל 300 מיליון מ״ק אינה כדאית כלכלית תוכל לעזור לירדן להצדיק סכר קטן יותר בפני מדינות ערב. ג׳רנגן הבטיח לבדוק את הפנייה; תוצאותיה אינן מתועדות ברישום.

הטיעון הכלכלי נועד לעזור לירדן להצדיק סכר קטן יותר בפני מדינות ערב. האמריקאים שקלו להציע לירדן לבקש מן החברה היוגוסלבית אומדני עלות לכמה גדלים של סכר, וציינו שהמימון הבינלאומי תלוי בכדאיותו. הדיון שילב אפוא הקצאות מים, הנדסה ומימון עם השאלה המדינית: איזה נימוק יוכל הצד השני לקבל.

בשיחה עם רוברט קומר השתתפו גזית, יצחק רבין ורס״ן רון. בשיחה התגלעה מחלוקת על היקף האיום הצבאי ועל המענה הדרוש. גזית אמר, לפי רישומו של קומר, שישראל סומכת על ארצות הברית, אך זקוקה לערבויות חזקות יותר או ליכולת הרתעה משופרת.

המזכר מייחס לו גם אמירה שישראל נחושה להשיג טילים. קומר הזהיר מהסלמה במרוץ החימוש. בסיום ביקש גזית לעבור מחילופי הערכות לשאלה המעשית: מה עושים מכאן?

▶מאותה שנה: חותם בשם ישראל על האמנה לאיסור ניסויים, 1963

גזית הציג את רצון ממשלת ישראל להשיב את השקט לאזורי הגבול ולשתף פעולה עם הרשויות הירדניות. לצד טענות על חדירות ופגיעות, הוא ביקש שהאמריקאים ימשיכו להעביר מסרים למלך חוסיין, והודה להם על נכונותם להעביר מידע בשם ישראל.

נציג מחלקת המדינה, רוג׳ר דייוויס, הדגיש את מאמציו של חוסיין ואת מגבלות יכולתו למנוע חדירות. הוא הזהיר שפשיטות ישראליות נוספות עלולות להביא לתגובה צבאית ירדנית. חילופי הדברים חושפים את עבודת הדיפלומטיה היומיומית: מסרים, בירורים וניסיון למנוע הסלמה.