כמנהל לשכתה של שרת החוץ גולדה מאירראש הממשלה, 1969–1974. גזית עמד בראש לשכתה פעמיים: כשהייתה שרת החוץ, בסוף שנות ה־50, וכמנכ״ל משרד ראש הממשלה מ־1973.מה רצה: ביטחון לישראל, ושלום במשא ומתן ישיר, בלי חזרה לקווי 1967.עוד על גולדה מאיר ב״אנשים ואירועים״ ← ריכז גזית את הטיפול באחת השאלות הכואבות של אותם ימים: מרוקו, שקיבלה עצמאות ב־1956, הגבילה את יציאת היהודים מארצה, וישראל חיפשה דרכים לאפשר להם לעלות. ב־17 ביוני 1959 ישב גזית בישיבת תיאום על הדרכים לקדם את יציאתם.
כשנשקלה פנייה ליורש העצר, הנסיך המלך חסןמלך מרוקו, 1961–1999; לפני כן יורש העצר מולאי חסן.עוד על המלך חסן ב״אנשים ואירועים״ ←, לימים המלך חסן השני, הסתייג: ״צריך לבדוק שוב באיזו מידה הנסיך יהיה מסוגל לקיים את הבטחותיו, אם בכלל יהיה מוכן לתת אותן״. הוא העדיף ״בשלב זה״ ללכת ב״דרך הרגילה״, הערוץ הדיפלומטי, כדי להשפיע על המלך.
רק ב־1961, בהסכם עם השלטונות, נפתחה הדרך, ועשרות אלפי יהודים עלו ממרוקו במבצע ״יכין״.
צומת הכרעה
איך מוציאים קהילה שלמה ממדינה שמסרבת לשחרר אותה?
בלחץ גלוי
המחיר: להרגיז את המלך, ולהקשות על היהודים שנשארו.
בחשאי
המחיר: סכנה לחיי היוצאים, כפי שהראתה טביעת ״אגוז״.
בדיפלומטיה שקטה
המחיר: דרך איטית, שתלויה בהבטחות שאולי לא יקוימו.
ומה קרה בפועל?
גזית העדיף אז את הדרך הדיפלומטית. בסוף שולבו הדרכים, עד ההסכם שאפשר את מבצע ״יכין״.
מקורות (2)
בישראל ובעולם
יציאה בסתר, ואחר כך בהסכמה
כשקיבלה מרוקו עצמאות ב־1956 חיו בה כ־230 אלף יהודים. ראשי המדינה התנגדו ליציאתם: הם חששו לכלכלה, וליחסים עם מדינות ערב שישראל נלחמת בהן. בשנים 1957–1961 הוציאה ״המסגרת״, רשת חשאית של המוסד, ארגון הביון של ישראל, יהודים מן המדינה בדרכים לא חוקיות; בינואר 1961 טבעה הספינה ״אגוז״ ועליה ארבעים וארבעה מעפילים. מסוף 1961 ועד 1964, במבצע ״יכין״, יצאו היהודים בהסכמת השלטונות, בדרכונים קיבוציים.
להרחבה בוויקיפדיה