שגריר ישראל בצרפת

כבר בספטמבר 1975, בימי החתימה בז׳נבה, כונה בעיתונות ״השגריר המיועד לצרפת״. ב־23 בדצמבר 1975 התמנה לשגריר, ועד 1979 ייצג את ישראל בפריז. אלה היו שנים קשות ביחסים, ושלושה משברים עמדו במרכזן. הראשון היה חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה שבאוגנדה, שהסתיימה במבצע החילוץ.

בימי החטיפה ניהל גזית את המגעים עם ממשלת צרפת. באותם ימים עמד אחיו הצעיר, שלמה גזית, בראש אגף המודיעין של צה״ל. השני היה שחרורו של אבו דאוד, ממתכנני הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. גזית הוחזר לירושלים במחאה, ובתוך חודש כבר ישב מול נשיא צרפת בארמון האליזה.

במידה רבה בזכות עבודתו חזרו היחסים לשגרה במהירות יחסית. השלישי היה המאבק על הכור שצרפת בנתה לעיראק, שישראל הפציצה לבסוף ב־1981. גזית ניסה למנוע את הסיוע הצרפתי, ולשר החוץ דה גירנגו אמר: ״מי שמספק לעיראקים דלק שעמד בניסיון דומה למי שמספק בשר לאריות״.

בתחילת 1979, במלאת שלושים למותו של שלמה פרידריך, נשא גזית דברים לזכרו. פרידריך, איש ״חרות״, מפלגת האופוזיציה של מנחם בגין, וידידו הוותיק של בגין, עמד יותר מעשרים שנה בראש ״ועד הברית צרפת–ישראל״ וקשר קשרים עם פוליטיקאים צרפתים מכל הקשת.

״כולנו ידענו שהיה איש מפלגה״, אמר גזית, ״ובכל זאת איש לא ראה בו איש מפלגה״; סוד השפעתו, הוסיף, היה ״יושרו, טוב לבו ורוחב לבו״ (בתרגום מצרפתית, מתוך המובאה במאמרו של יואל חדד).

בארכיון Getty שמור תצלום שלו עם הזמרים ריקה זראי ואנריקו מסיאס, לפי כיתוב הארכיון באירוע ערב בפריז ב־29 במאי 1976. ובידיעת הפרידה שפרסם ״לה מונד״ ב־5 ביולי 1979 תיאר העיתון את הרושם שהותיר: הוא למד צרפתית במהירות מפתיעה, ואדיבותו ונועם הליכותיו הקנו לו אהדה והערכה, גם כשהיו מחלוקות מדיניות.

לקריאה בתוך ציר החיים המלא