״אין דרך קצרה לשלום״: הניירות שהפקיד במכון דיוויס

9 בדצמבר 1963, וושינגטון

״אין דרך קצרה לשלום״

חיבור בן שבעה עמודים, ״יוזמה ישראלית במלחמה הקרה בין מדינות ערב לישראל״, שכתב כשהיה ציר בשגרירות. בסופו, בכתב ידו: ״מ. גזית״, ״וואשינגטון, 9 דצמבר 1963״. ״אין דרך קצרה לשלום עם הערבים״, כתב, ״הדרך לשלום היא ארוכה ואיננה סוגה בשושנים להיפך, דרך יסורים היא אך עם זאת שקיימת דרך לשלום.״

ומיד אחר כך: ״ישראל חייבת להגמל כמו כן מחפוש תרופות פלא לשלום.״ את המחשבה ״שבכוחה של ישראל עצמה לכפות את השלום״ כינה ״המחשבה המסוכנת שבין המחשבות״. על הדף אין נמען, ואין בתיק תשובה לחיבור.

9 בדצמבר 1963, וושינגטון

הפחד של שני הצדדים

באותו חיבור כתב על מה שישראל, לדבריו, אינה רוצה להודות בו: ״למרות שני נצחונותיה המזהירים היא אחוזת פחד מהיכולת הצבאית הערבית, לפחות זו שבפוטנציה.״ ומיד הפך את המבט: ״עוד גדול הפחד הערבי מישראל שבעתיים מהפחד של ישראל מהערבים.״ מכאן הסיק שפרסום רב סביב רכש הנשק מזיק למי שמבקש יוזמות כלפי העולם הערבי.

9 בדצמבר 1963, וושינגטון

שמונה הצעות, ומשפט של קנדי

החיבור מסתיים בשמונה כיווני פעולה, ובהם קשרים עם סטודנטים ועם אישים ערבים, הסברה בערבית, ו״להקים שרות טלביזיה שחלק הגון מתכניותיו יהיה מכוון לארצות ערב״. על תיווך כתב: ״פחד מפני מו״מ (ולו ישיר ובאמצעות מתווך) פרושו קפאון״, והביא את ״דברי הנשיא המנוח קנדי״, באנגלית: שלא נישא וניתן מתוך פחד, אך גם לא נפחד לשאת ולתת. הנשיא קנדי נרצח שבעה עשר ימים קודם לכן.

18 באוקטובר 1976, פריז

איך ראו אותו בפריז

מכתב חתום של ז׳אן דה ליפקובסקי, על נייר משרד החוץ הצרפתי, ״אל השגריר והידיד היקר״, פחות משנה אחרי בואו לפריז. ״אתה יודע להגן על התיק שלך בתבונה, בדקות של ניתוח, בביטחון של טיעון, אך גם בטקט, בהבנת נפש האדם וביושר אינטלקטואלי מרשימים״, כתב. ״כבר קנית לך בצרפת מקום של שגריר גדול, הראוי לארץ הגדולה שהיא ארצך״ (בתרגום האתר מצרפתית).

26 ביולי 1979, פריז

״שני מונולוגים״, ו״50 אחוז, ולא 51״

רישום של דברי התשובה שלו לנאום הפרידה של שר החוץ פרנסואה־פונסה, בסעודת הצהריים ב־26 ביולי 1979. ״אחרי 30 שנות עבודה מותר לי, אולי, לדבר מתוך ידע מקצועי מסויים״, אמר לפי הרישום.

״אנו הדיפלומטים טוענים שאנו מקיימים דו־שיח, ואולי הננו אף משוכנעים בכך, אבל אין זה נכון. למעשה מנהלים אנו שני מונולוגים.״ ועל חלקה של ישראל: היא ״מחזיקה בידיה 50 אחוז מן המפתחות לדלת השלום. אני מדגיש: 50 אחוז, ולא 51 אחוז. אין להטיל עלינו אחריות מעבר לזו שיש לנו.״

8 באוקטובר 1982

מבט לאחור על פריז

חיבור בן חמישה עמודים, בשמו: ״יחסי צרפת ישראל בשנים 1975‎–‎1979, בעת כהונתי כשגריר בפאריס״. בסופו ״הערה אישית״: ״בדצמבר 1975 עת יצאתי לפאריס לא היו לראשי מדינתנו תקוות כלשהן לשפור ביחסים עם צרפת. אפילו מניעת הידרדרות נוספת נראתה כיעד שקשה להשיגו.״ והמסקנה, במידה: ״איננו טוענים שחל מפנה חשוב ביחסי צרפת ישראל אך באנו להצביע על שפור קל שהתרחש בינואר 1977 ועל העובדה שממשלת צרפת מקפידה עליו מאז.״

יוני 1982

הקסטל, בדבריו: ״הדבר ארע עשרה מטרים ממני״

ב־1982 ראיין אותו ד״ר אורי מילשטיין על קרב הקסטל, באפריל 1948. גזית תיקן את התמליל בכתב ידו, השיב על שאלות המראיין במכתב חתום, ובספטמבר מסר את החומר למכון וכתב שאין כל הגבלה על השימוש במכתבו ובדברים שנרשמו מפיו.

על תפקידו אמר: ״אני הייתי מפקד הפלוגה הרזרבית של כל המחוז של חטיבת ירושלים. היא חנתה בשנלר.״ על מותו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, בבוקר 8 באפריל: ״מי שהרג אותו היה רס״פ הפלוגה מאיר כרמיול ז״ל. הדבר ארע עשרה מטרים ממני.״ המילים ״רס״פ הפלוגה״ והקיצור ״ז״ל״ נוספו בכתב יד, בתיקוני התמליל.

ועל הנסיגה מן הכפר: ״נתתי פקודה להוציא את כולם, והתחלנו לסגת בקפיצות. הערנו את כולם, הוצאנו את הפצועים. […] אני עצמי גררתי וגלגלתי פצוע קרסול. הוא ניצל.״

במכתב, שכתב בכתב ידו, סיפר שכאשר הגיע אל ארזה ונשאל מה יהיה, השיב שמוטב שלא לשאול אותו: הוא בהלם של הנסיגה, ותשובתו תשקף זאת.