בסוף 1970 ביקשה גולדה מאיר משר החוץ אבא אבן שגזית, אז סמנכ״ל משרד החוץ לענייני צפון אמריקה, ירכז צוותי חשיבה שיכינו את ישראל למשא ומתן. כך תיאר זאת בריאיון שנתן ב־1987 למכון גולדה מאיר. לדבריו, היו בצוותים מאיר שמגר בצוות החוזי, אהרן יריב בראש צוות הגבולות והביטחון, יעקב הרצוג בראש צוות ירושלים ומשה זנבר בראש צוות הפיצויים לפליטים. באותן שנים, לדבריו, ״הייתי אז הממונה על התיק של יארינג״.
גזית היה ביקורתי מאוד כלפי דרך עבודתו של השליח. לדעתו, השגריר השוודי גונאר יארינג נידון לכישלון משום שפעל בדרג נמוך: הוא לא נפגש עם נשיא מצרים ולא עם ראש ממשלת ישראל, והסתפק בחילופי מסמכים, בשעה שהמשיך לכהן כשגריר ארצו במוסקבה. גזית הציע להביא את יארינג לירושלים לשיחה עם גולדה, וכך אכן נעשה בינואר 1971. הוא הציע גם נוסח גמיש יותר לתשובה הישראלית, אך הצעתו נדחתה בידי גולדה, בידי אבן ובידי מנכ״ל משרד החוץ גדעון רפאל. לדבריו, הזהיר את אבן שהמילה ״מוסכמים״, בצירוף ״גבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים״, תתפרש בקהיר כתביעה לשטח ותידחה.
הריאיון נערך בשעה שהתנהל ויכוח ציבורי, בין היתר בעקבות כתיבתו של יוסי ביילין, על השאלה אם גולדה מאיר החמיצה ב־1971 הזדמנות לשלום. גזית חלק על הטענה בחריפות. לדעתו, התשובה המצרית ליארינג כללה תנאים, ובהם עניין הפליטים, שחרגו מהכללים שהשליח עצמו קבע; דוח האו״ם לא תלה את הכישלון בתשובה הישראלית; וההצהרה שישראל לא תחזור לקווי יוני 1967 שיקפה החלטת ממשלה ועמדה שקדמה לגולדה. הוא סיפר גם שבאוגוסט 1970, כשמצרים הזיזה את סוללות הטילים אל התעלה מיד עם הפסקת האש, לחץ משה דיין לחדש את הלחימה, וגולדה סירבה.
את הדיפלומטיה הערבית של אותן שנים תיאר כ״דיפלומטיה על ידי אוטומציה״: עמידה על נוסח קבוע, בלי משא ומתן של ממש. אלה דבריו ופרשנותו כעבור 16 שנה, מזווית של מי שהיה שותף לאירועים ולוויכוחים סביבם. התמליל המלא, על ההקשר והניסוחים הישירים שבו, פתוח לעיון במכון גולדה מאיר.[H2]