בין ירושלים לוושינגטון: ימי המלחמה

חלקו בסיפור: לאורך מלחמת יום הכיפורים ניהל גזית את קו המברקים בין ירושלים לוושינגטון: דיווחי חזית, בקשות נשק ומסרים לקיסינג׳ר.

במלחמת יום הכיפורים ובשבוע שאחריה עמד גזית, מנכ״ל משרד ראש הממשלה, בקצה הישראלי של ערוץ המברקים בין לשכת גולדה מאיר לשגרירות בוושינגטון. המברקים של השגריר שמחה דיניץ ושל הציר מרדכי שלו הופנו אליו, ובאמצעותו יצאו מהלשכה עמדות, הנחיות ודיווחים.

לפי פרסום ארכיון המדינה, הוא היה חלק מהצוות המצומצם שפעל לצד גולדה בימי המלחמה, עם השר ישראל גלילי, המזכיר הצבאי תא״ל ישראל ליאור וראש הלשכה אלי מזרחי. את התפקיד הזה אפשר לעקוב יום אחר יום במברקים שנפתחו לעיון ב־2022, כפי שעשה ההיסטוריון חגי צורף.

בימי המלחמה גם צירף ללשכה את הדיפלומט יוסף בן־אהרון, שנשאר בה גם בתקופת רבין, כפי שדיווחה סוכנות הידיעות היהודית JTA ב־1976.

העבודה החלה עוד לפני הירייה הראשונה. ב־5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, סוכם אצל גולדה מאיר ליידע את ארצות הברית ולבקש שתפעל מול מצרים וסוריה למנוע מלחמה.

לפי מירון מדזיני ניסח גזית מברק דחוף לשגרירות בוושינגטון והורה להעביר את תוכנו מיד לקיסינג׳ר: היערכות הצבאות נובעת מכוונה לתקוף או מחשש שישראל תתקוף ראשונה, ולישראל אין כוונה לפתוח בפעולה צבאית. המסר נשלח אחר הצהריים, והגיע לקיסינג׳ר רק למחרת בבוקר, כשהמלחמה כבר פרצה.

מדזיני, ששימש בשנים 1973‎–‎1974 דובר לשכת ראש הממשלה, תיאר את הלשכה בימי המלחמה: בחדר הסמוך לחדרה של גולדה ישבו ליאור, מזרחי והמזכירות, ובחדר צדדי ישב גזית. הכול עישנו בשרשרת, אכלו כריכים ושתו קפה שחור, והרעש היה בלתי נסבל, מטלפונים שלא חדלו לצלצל ומשליחים שהביאו מברקים. לדבריו היו גלילי, אלון וגזית יועציה המדיניים העיקריים של גולדה באותם ימים, והם שניסחו את רוב ההתכתבות עם ממשל ניקסון.

תיק המברקים של לשכתו מימי המלחמה, שנשמר בארכיון המדינה (א־5157/3), מראה את העבודה מקרוב, מהלילה הראשון. ב־6 באוקטובר בשעה 23:50 הודיע לציר מרדכי שלו בוושינגטון שבדרך מברק ארוך באנגלית עם תיאור מצב מעודכן, ״תוכל להעבירו לנפתלי״, כינויו של קיסינג׳ר.

במברקים נהגו לכתוב בכינויים, ולא בשמות, כדי שאם יגיעו לידיים זרות לא יהיה ברור מיד על מי מדובר. מאז יצאו ממנו כמעט מדי יום סיכומי מצב מהחזיתות, ובהם ספירת מטוסי הרכבת האווירית הסובייטית למצרים ולסוריה.

ב־15 באוקטובר, בשתיים לפנות בוקר, פירט לדיניץ, לבקשתו, את חשבון הטנקים: 250 טנקים הושמדו בשבוע הראשון, ו־530 ירדו לתיקונים של שבוע ועד יותר משלושה חודשים. בתוספת האבדות הצפויות הגיע החשבון לכ־1,200, ובניכוי מה שיתוקן בשבועות הקרובים, למספר העגול של 1,000 טנקים שביקשה ישראל.

מאחורי המספרים עמדה בקשה של ראש הממשלה. בתיק שמור מכתבה של גולדה מאיר לנשיא ניקסון, באנגלית ובלי תאריך. היא הזכירה שב־9 באוקטובר הבטיח להחליף את כל האבדות, כתבה שעד אז לא הגיע לישראל אף מטוס חלופי, וביקשה לפחות 40 פנטומים בתוך יומיים או שלושה.

ב־13 באוקטובר דיווח לו דיניץ שקיסינג׳ר הודיע לו: שלושה מטוסי תובלה ענקיים יוצאים היום, 20 מטוסי שכר נוספים יוצאים, ומספר הפנטומים שיגיעו עד יום שני עלה ל־14.

ב־19 באוקטובר, כשהתברר שהפסקת אש קרובה וקיסינג׳ר עומד לטוס למוסקבה, ניסח גזית במברק לדיניץ את עמדת ישראל: ״חיוני בעינינו שמלחמה איומה זו לא תסתיים בהפסקת אש מפוקפקת בלבד. אנו חותרים לכניסה למו״מ ולהשגת חוזי שלום.״

לפי צורף, זו הייתה עמדת הממשלה, והיה בה חידוש: נכונות לדבר על שלום מלא, ולא רק על הסדרים בשלבים. החשש היה מהפסקת אש שתעצור את הקרבות ותשאיר את הצבאות זה מול זה בלי שום מחויבות לשיחות שלום, מצב של ״לא מלחמה ולא שלום״ שישראל כבר הכירה היטב.

שלושה ימים אחר כך קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 338, שאכן קשרה את הפסקת האש לפתיחת משא ומתן בין הצדדים. למחרת דיווח לדיניץ גם על משבר הנפט המתפתח.

ב־22 באוקטובר הגיע קיסינג׳ר ישירות ממוסקבה. אחרי רבע שעה בארבע עיניים עם גולדה מאיר בהרצליה הצטרפו לשיחה גזית ועוזרו של קיסינג׳ר, פיטר רודמן, ובהמשך דיווח גזית לדיניץ על השיחות. בימים שאחר כך, כשהלחימה נמשכה למרות הפסקת האש וארצות הברית דרשה לחזור לקווי 22 באוקטובר, יצאו דרכו המברקים שהציגו את עמדת ישראל: הלחימה נמשכת בגלל ההפרות המצריות.

ב־23 באוקטובר בערב, כשהלחימה סביב הארמייה השלישית עוד נמשכה, העביר דרך תא״ל ישראל ליאור ואפרים הלוי מסר לדיניץ, שישב באותה שעה עם קיסינג׳ר: ישראל השיגה היום הישגים חשובים בתגובה לתוקפנות המצרית, ואסור להפסיד אותם. ״יש מציאות בשטח״, כתב, ״הוא תמיד אומר מה שקובע, זאת המציאות בשטח״. ״הוא״ הוא קיסינג׳ר.

הלחימה נמשכה גם אחרי הפסקת האש של 22 באוקטובר, צה״ל השלים את כיתור הארמייה השלישית, וממשל ארצות הברית דרש מישראל לחזור לקווים של אותו יום. גזית החזיר לקיסינג׳ר את המשפט שהוא עצמו נהג לומר, שבסוף קובע המצב בשטח, כדי לטעון שאין לוותר על ההישגים.

בבוקר 24 באוקטובר, במסגרת דיווחיו השוטפים, עדכן את דיניץ על המצב בחזיתות כדי שיעביר אותו לאמריקאים. לפי פרסום ארכיון המדינה, כתב: ״כללית שרר הלילה שקט בחזית המצרית״, ומצב דומה שרר בחזית הסורית.

הקרבות לא פסקו לגמרי באותו יום: באותו ערב, ב־16:35 לפי שעון וושינגטון, מסר גזית לדיניץ בטלפון הודעה מאמ״ן, המודיעין הצבאי, שהמצרים פתחו באש לאורך כל החזית, ושיש תנועת טנקים ואש ארטילרית.

ב־25 באוקטובר עקב גזית גם אחרי סכנה בים. מצרים חסמה במלחמה את מצר באב אל־מנדב, בפתח הים האדום, לשיט לישראל. הגוררת הישראלית ״שי״, 900 טון, הייתה של חברת נתיבי נפט, החברה הממשלתית שהפיקה אז נפט בסיני.

היא יצאה לדרכה ב־19 באוקטובר, ועם כניסת הפסקת האש הורו לה לעצור ולהמתין בים, ליד מסאווה, נמל באריתריאה, שהייתה אז חלק מאתיופיה. בלילה ובבוקר זוהה במכ״ם כלי שיט שהתקרב אליה.

בשעה 13:30 שלח גזית לדיניץ מברק ״סודי ביותר״: ״נא למסור לידיעת נפתלי בדחיפות״, כלומר לקיסינג׳ר, שמשחתת מצרית נכנסה כנראה למרדף אחרי ״שי״, ושהתקלות עשויה לקרות בתוך השעה הקרובה. הוא הוסיף שבקרבת מקום שטה משחתת אמריקאית, ושבאותו אזור ירתה יום קודם משחתת מצרית יריות אזהרה לעבר האנייה האמריקאית ״לה סאל״.

במברק השני, בשעה 14:45, עדכן ש״שי״ הצליחה להתרחק לטווח של 30 קילומטרים, ו״מניחים שהיא הצליחה להתחמק מן המשחתת המצרית״. בשולי שני המברקים נרשמה בכתב יד הערה שלפיה המידע נמסר לסקוקרופט ב־25 באוקטובר בשעה 18:15: ״מסרתי לסקוקרופט 1815 25/10״.

ברנט סקוקרופט היה סגן היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, סגנו של קיסינג׳ר בתפקיד זה.

ב־25 באוקטובר דיווח לו דיניץ שבמשרדו הותקן קו ישיר מיוחד לקיסינג׳ר בבית הלבן ובמחלקת המדינה. בערב שלמחרת נשמר בתיק לשכתו מסר חריף של קיסינג׳ר לדיניץ, באנגלית. קיסינג׳ר כתב ששמע שהלחימה פרצה שוב, ושלפי המודיעין האמריקאי ישראל היא שפתחה באש.

ארצות הברית הלכה עד הסף, כתב, אבל לא תניח לישראל לגרור אותה למלחמה. ואם יתברר שישראל יזמה את הלחימה, היא תצא נגד ממשלת ישראל בפומבי. בתחתית הדף נרשם שקיסינג׳ר מצפה לתשובה בתוך חצי שעה, ושדיניץ השיב בחריפות.

ב־29 באוקטובר העביר לו דיניץ את הודעת קיסינג׳ר שהנשיא ניקסון ישמח לקבל את ראש הממשלה. למחרת, ביום אחד של דיונים, התכוננה ההנהגה לביקור. גזית סיכם במברק לדיניץ את ששת הנושאים שישראל תעלה בוושינגטון: האספקה לארמייה השלישית הנצורה, חילופי השבויים והסרת המצור הימי, הישארות צה״ל בקווים שבהם עמד, הצעת ישראל לחילופי שטחים, בירור מה הובטח לסובייטים, והמשך אספקת הנשק. בנושאים האלה נפתחו השיחות בבית הלבן ב־1 בנובמבר.

אחרי המלחמה חזר גזית אל המברקים וכתב שנים עשר סיכומים של אירועיה: המגעים עם האמריקאים לפני שפרצה, הרכש עד הרכבת האווירית, המשא ומתן על הפסקת האש, יסוד הזמן בשיחות עם קיסינג׳ר והאספקה לארמייה השלישית.

הראשון נושא את התאריך 11 בנובמבר 1973, פחות משלושה שבועות אחרי הפסקת האש, והמאוחר שבהם 7 במאי 1975. ארכיון המדינה פרסם אותם כנספח בפני עצמו לאוסף המלחמה, וכתב שרישומים כאלה הם ״מקור מידע שערכו לא יסולא בפז להבנת הדינמיקה של הדיונים״. התיק, 196 עמודים סרוקים, פתוח לקריאה.

התיק שומר גם את עבודתו בימי המלחמה עצמם. ברישום של 6 באוקטובר, 09:00 לפי שעון וושינגטון, נכתב שהציר שלו מסר לקיסינג׳ר שהמצרים והסורים פתחו בפעולות איבה, ובסוגריים: ״הודעה זו נמסרה על־סמך שיחה טלפונית עם מ. גזית ב־08.25״. בין 16 ל־21 באוקטובר יצאו תחת שמו כעשרים מברקי מצב מן החזיתות.

ארבעה מהם נכתבו באנגלית, ״עבור נפתלי״, ונועדו לקיסינג׳ר בשיחותיו במוסקבה. לפי מכתב של פרופ׳ יובל נאמן שבתיק, השניים עסקו יחד בחיבורם.

ב־1975 חזר אל החומר פעם נוספת. ״שתי טענות חוזר ומעלה ד״ר קיסינג׳ר״, כתב לנאמן ב־8 במאי: שסבר שישראל זקוקה לשלושה ימים בלבד כדי להשלים את פעולותיה, ושהקרבות העיקריים התנהלו בצפון, ליד איסמאעיליה. גזית בדק את המברקים וסיכם: ״מדווחינו לק. היה ברור שהקרב הוא בדרום ולא בצפון״.

באותו דף רשם גם את מה שהחומר אינו מוכיח: דיניץ נקב פעם אחת ב־72 שעות, ו״אין אפשרות לגלות את המקור בארץ שהסמיך אותו לבקש פרק זמן זה״.14 מקורות+

כל הסיפורים משירות המדינה