1961‎–‎1962 · וושינגטון

ערבויות ביטחוניות והמגעים על טילי הוק

מרדכי (מוטקה) גזית, 1922‎–‎2016: לוחם ב־1948, דיפלומט, מנכ״ל משרד ראש הממשלה ושגריר בצרפת. להכיר אותו בחמש דקות ←

רקע היסטורי ושאלות להעמקה

בתחילת שנות ה־60 קיבלה מצרים מטוסים וטילים מברית המועצות, וישראל, שנשענה בעיקר על צרפת, חיפשה מענה. ארצות הברית סירבה עד אז למכור נשק מתקדם למזרח התיכון. ב־1962 החליט הנשיא קנדי לשבור את הכלל ולמכור לישראל טילים נגד מטוסים, מסוג הוק.

ההחלטה התקבלה באוגוסט 1962, אחרי מגעים ממושכים של השגרירות בוושינגטון. במקביל ביקשה ישראל דבר קשה עוד יותר: ערבות ביטחונית אמריקאית.

למה זה חשוב. זו הייתה הדלת הראשונה לברית הביטחונית עם ארצות הברית, שבלעדיה קשה לדמיין את ישראל של היום. גזית היה הציר בשגרירות בוושינגטון, השני בדרגתו אחרי השגריר, בדיוק בשנים שבהן הדלת הזאת נפתחה.

שאלה למחשבה

איך מבקשים ממעצמה מהססת נשק וגם ערבויות, בלי שהבקשה תיראה כלחץ פוליטי ותחזור כבומרנג?

למה זה היה קשה. וושינגטון חששה ממרוץ חימוש ומפגיעה ביחסיה עם העולם הערבי. ישראל ביקשה לא רק נשק, אלא גם ערבויות ביטחוניות, ואלה היו קשות עוד יותר להשגה.

חלקו בסיפור: בשגרירות בוושינגטון נשא ונתן גזית, לצד השגריר הרמן, על טילי ההוק, טילים נגד מטוסים והנשק המתקדם הראשון שמכרה ארצות הברית לישראל, והציע רעיון משלו לערבות נשיאותית.

בפברואר 1961 ישב גזית לצד השגריר בפגישה שבה הוצגה בקשת ישראל לטילי הוק. באפריל 1962 העלה גזית רעיון למכתב נשיאותי שיבטיח פעולה מול התקפה ערבית, לצד ריסון ישראלי. תיעד זאת כהצעה אישית של גזית, ולא כהצעה ממשלתית מאושרת.

כשהחלטת מ־1962 התפרסמה, ניתח גזית במברק את פרסום העסקה, כפי שמספרת כתבתו ההיסטורית של חיים איסרוביץ. הוא בחן את עיתוי הבחירות, אך הדגיש גם את עמדת הגורמים המקצועיים ואת האינטרס האמריקאי. כלומר, בעיניו ההחלטה לא נבעה משיקול פוליטי אחד בלבד.

גם אחרי עסקת ההוק המשיך ללחוץ. ב־14 במאי 1963 שוחח עם רוברט קומר, איש המועצה לביטחון לאומי של הנשיא קנדי. הוא תיאר את ה״מהומה״ סביב יחסי המדינות ואמר שהיא רק תחמיר אם ארצות הברית לא תעשה ״משהו״ לצורכי הביטחון של ישראל.

הוא שאל מדוע וושינגטון נרתעת מלחרוג מ״ההצהרה המשולשת״ הישנה, שבה התחייבו ב־1950 ארצות הברית, בריטניה וצרפת רק לשמור על הגבולות הקיימים באזור, ולמה היא מסתפקת בחצאי צעדים במקום ברית הגנה גלויה. קומר הציע לפתוח ״דיאלוג שקט״ בין הדיפלומטים, וגזית הסכים שזה יכול להועיל.

ואז הגיע קומר לשאלה הרגישה מכולן. הוא הזכיר את ״ההתמהמהות״ של ישראל בעניין הביקורים האמריקאיים בכור בדימונה. ואז שאל: האם ההצהרות של , ואחרים על הצורך לחזק את ההגנה, והמערכה הישראלית נגד המדענים הגרמנים שפיתחו טילים בשביל מצרים, הן חלק ממסע שנועד להצדיק פיתוח נשק גרעיני ישראלי? או לאיים בו, אם ארצות הברית לא תיתן ברית ביטחון? במזכר רשם קומר את התשובה בשתי מילים: ״גזית חייך״.

אפשר לקרוא את החיוך הזה כתשובה בלי תשובה. ישראל מעולם לא אישרה ולא הכחישה שיש לה נשק גרעיני, מדיניות שתיקרא לימים ״עמימות גרעינית״, ודיפלומט ישראלי לא היה עונה על שאלה כזאת במילים. קומר רשם את החיוך, ועבר לנושא הבא.

לעומק: מסמכים וקשרים

העשייה היומיומית בוושינגטון: ארבעה מסמכים

מקורות והערות קריאה (5)

המקור המוביל

שיחת גזית עם קומר, 30 באפריל 1962 ↗

FRUS, כרך XVII, מסמך 259. הצעה שהעלה גזית בשיחה עם האמריקאים לערבויות ביטחוניות של ארצות הברית.

כל הסיפורים משירות המדינה

עוד מאותן שנים

1954‎–‎1966 · הדיפלומט הצעיר